| גלגוליה של גבורת החנוכה |
רבים מאיתנו זוכרים את סיפורי גבורה ואת מעשי ההקרבה הקשורים לחנוכה: אלעזר הזקן שסירב לאכול חזיר והומת בשל כך, והסיפור המפורסם יותר על חנה ושבעת בניה שמתו על קידוש השם, כשהם מסרבים להשתחוות לפסל.
אירועים אלה מתארים את הדבקות בכל מחיר באמונה הדתית, אבל עם ייסוד התנועה הציונית הושם דגש מיוחד על מיתוסים אלה ואחרים, כשהכותרת שניתנה להם ובהמשך לחג כולו הייתה כותרת הגבורה. ואכן תוכניות הלימודים לחנוכה מדגישות את גבורתם של היהודים הנאבקים על עצמאותם בכובשים היוונים ויכולים להם. |
 |
אבל לא תמיד עמדה הגבורה של המכבים במוקד חג החנוכה. באתר "המטה ליישום דוחות שנהר וקרמניצר", המופקד על התוויית מדיניות החינוך בתחומים מורשת, דמוקרטיה וציונות, נכתב כי "במהלך הדורות הפכה האמונה בנס את היהדות לתפיסת עולם שעיקרה המתנה פסיבית לגאולה משיחית... המהפכה הציונית יצאה נגד ההשקפה הזאת, וקראה לגאולה עצמית של העם היהודי. כדי לטלטל את העם מן הציפייה לגאולה, הדגישה הציונות את סיפור ניצחון המכבים הגיבורים והקמת מדינה יהודית עצמאית, והציגה אותו כמופת של גבורה, של התנדבות ושל עשייה חלוצית".
חוקר היהדות ד"ר ראובן גרבר מסביר שמכל החגים נבחר חנוכה לעורר בלבבות הציונים בגולה את האמונה בהצלחת מפעל התחייה-הלאומי. ולא בכדי, יש תאימות רבה בין אופיו המסורתי לבין המסר החדש אשר רצו להעביר באמצעותו: מסר "התחייה הלאומית". וכך הפכו חנה ושבעת בניה לחוליה בשרשרת של גיבורים המקריבים את עצמם למען עצמאות העם.
אבל שימו לב לאירוניה שמציין גרבר, מקס נורדאו ייסד בזמנו את תנועת הספורט הציונית שנקראה בשם "מכבי", וייצגה את חלום יהדות השרירים. אבל תרבות זו של ספורט ופיתוח הגוף הייתה דווקא זו שבה נלחמו בניו של מתתיהו ובראשם יהודה המכבי – התרבות היוונית.
אחד השיאים של הניגוד בין העמדה המסורתית-דתית לבין זו של התחייה הלאומית משתקף באחד משירי החנוכה האהובים ביותר, "אנו נושאים לפידים" שכתב אהרון זאב בשנות ה-30. בשיר מופיעה השורה "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", כמעין התרסה ציונית-חלוצית נגד האמונה והמסורת הגלותיות.
|
